אדריכל אחד בחודש - ריצ'ארד רוג'רס

אחד הפרויקטים הראשונים שלו, שנחשב לפריצת דרך בדרכו המקצועית, היה מרכז ז'ורז' פומפידו בפריז. מאז הוא צבר עוד מספר מבנים אייקונים שהפכו אותו לאחד האדריכלים החשובים והמוערכים בדורנו  

 

הוא נולד בפירנצה ב-1933 והתחיל את דרכו המקצועית בבית הספר לאדריכלות של ה-AA בלונדון. את אותה הדרך הוא סיים דווקא בלימודים באוניברסיטת ייל שם הכיר את שותפו המקצועי לעתיד, נורמן פוסטר. 
השניים הקימו משרד אדריכלים משותף בבריטניה ביחד עם נשותיהם, כשהסגנון העיצובי של המשרד היה תעשייתי-היי טקי. אחת העדויות הראשונות לכך, שהיוו פריצת דרך עבור רוג'רס, היה פרויקט מרכז פומפידו בפריז אותו תכנן יחד עם האדריכל האיטלקי רנצו פיאנו (
Renzo Piano). המרכז בנוי בסגנון היי-טק, ועוצב כך שפנים הבניין חשוף לחלוטין: מערכות החשמל, המים, המדרגות הנעות, ולמעשה כל מערכותיו והצנרת שלו חשופות ותלויות בחוץ, וכל אלמנט חיצוני שכזה צבוע בצבע בוהק אחר, על פי התפקוד שיש לו. כך למשל מערכת צנרת המים צבועה בירוק, ומערכת האוורור צבועה בכחול.
אותו סגנון שמאפיין את מרכז פומפידו אפיין גם פרויקטים נוספים של רוג'רס. דוגמה לכך היא פרויקט נוסף שלו שחושף את הבניין ואת סגנונו ההיי-טקי - בניין לוידס בלונדון שנבנה במשך כמה שנים החל משנת 1979 וזכה גם לדעות שנויות במחלוקות.

 

תיק העבודות שלו כולל גם את בית המשפט האירופאי לזכויות אדם בשטרסבורג (1984), כיפת המילניום בלונדון (1999), מגדל המשרדים ברחוב ווד 88 בלונדון (1933) ועוד. אחד הפרויקטים האחרונים שלו שמאופיין בנטרליות יחסית לפרויקטים המובהקים של רוג'רס בתחילת דרכו, הוא בניין לדנהול בלונדון, המכונה בניין הפומפייה בשל צורתו. מדובר בגורד שחקים המתנשא לגובה של 225 מטרים! מחופה זכוכית במשקל של 15 אלף טונות.

 

 

במהלך דרכו המקצועית הוענקו לרוג'רס פרסים רבים ויוקרתיים ובהם מדליית הזהב המלכותית מאיגוד האדריכלים הבריטי (1985) פרס סטרלינג (2006) ופרס פריצקר (2007). הוא אף זכה לתואר אבירות מהמלכה אליזבת' השנייה בשנת 1981. אחד הפרויקטים הידועים שלו בעשור האחרון הוא זה שזיכה אותו בפרס סטרלינג ב-2006 - טרמינל 4 באחד משדות התעופה היפים והעמוסים בעולם - שדה התעופה במדריד. את הפרויקט הוא הקים ביחד עם הארכיטקט הספרדי אנטוניו לאמלה (Antonio Lamela). כבר אחרי הנחיתה, תוכלו להתרשם מהעיצוב המרשים ומשורה אינסופית של תקרות במבוק צהובות בצורת גלים שעולים ויורדים. המחשבה מאחורי הביצוע הייתה ליצור אווירה רגועה שתוריד את דרגת המתח של הנוסעים. זה קורה בעזרת הגלים ובעזרת מרחבים פתוחים וזרימה של אור טבעי.